"תלמידים הולכים לאיבוד בטקסים הגדולים": זיכרון השואה בצל המלחמה

"הטעות הגדולה בהוראת השואה היא הניסיון לחבר את התלמידים לאירועים דרך טראומות העבר", אומרת פרופ' זהבית גרוס, דקנית הפקולטה לחינוך באוניברסיטת בר-אילן. לדבריה, "אסור לבקש מהתלמידים להזדהות עם קורבנות השואה כי בתהליך של הזדהות הם מתבקשים להיכנס לנעליו של הקורבן וזו פעולה חינוכית הרסנית".

בשנתיים האחרונות, ימי הזיכרון מקבלים אופי שונה מבעבר וניכר כי הטקסים המסורתיים מאבדים מהרלוונטיות שלהם בקרב ילדים ובני נוער.  ממחקר שערכה פרופ' גרוס, המשמשת גם כראש מרכז סל ון גלדר לחקר ספרות השואה, עולה כי התלמידים מדווחים שהם "הולכים לאיבוד בטקסים הגדולים ומתקשים להתחבר לתכנים".

כדי להתמודד עם הבעיה ממליצה פרופ' גרוס על גישת האמפתיה: "התלמיד נשאר 'כאן', הקורבן נשאר 'שם' ומתנהל ביניהם דו-שיח של רפלקציה – כזה שמעורר חמלה, אך שומר על הבדלה. זה מאפשר לעבד את נושא השואה בלי לחוות טראומה נוספת". בגישת ההזדהות, תלמידים עשויים להתבקש לדמיין את עצמם במחנה ריכוז, ולכן זה עלול  לגרום למצוקה רגשית. לעומת זאת, בגישת האמפתיה, הם מוזמנים להכיר את הסיפורים ולהבין את הרגשות של הדמויות בלי לנסות להיות במקומן.

כדי לסייע בלימוד מושכל של התכנים המורכבים האלו, פרופ' גרוס פיתחה מערך שיעור ייחדי שמבוסס על שיר שכתבה בשם "שם וכאן". במסגרת השיעור, שהועבר עד כה במסגרות חינוך בלתי פורמליות, התלמידים מאזינים לשיר, משתפים בתחושותיהם ודנים בשאלות שמחברות בין העבר להווה, בלי לטשטש את הגבולות ביניהם.

להדגיש את הכוחות והערכים שעזרו לאנשים לשרוד
מאז אירועי ה-7 באוקטובר, הצפירות מעוררות אצל ילדים רבים זיכרונות טריים של אזעקות וטילים. "אנחנו בעיצומה של טראומה לאומית ומערכת החינוך חייבת לתת לכך מענה ייחודי", מדגישה פרופ' גרוס ומציעה תשובות אפשריות לשאלות נפוצות של ילדים בנושא המורכב:

האם זה יכול לקרות שוב? הדגישו את ההבדל המשמעותי: היום יש לנו מדינה ריבונית עם צבא ומוסדות. אנחנו לא חסרי אונים כמו בעבר. חשוב להקשיב לחששות הילדים, אך גם להדגיש את מערכות ההגנה הקיימות כיום.

איך זה קרה? השתדלו להימנע מסיפורי זוועה ולהדגיש במקומם את הכוחות והערכים שעזרו לאנשים לשרוד – סיפורים על עזרה הדדית, גבורה ואומץ לב.

למה זה קרה דווקא לנו? זו הזדמנות לשיחה על זהות יהודית, על הקשר בין יהודים בכל העולם ועל המשמעות של זיכרון משותף. שיחה כזו יכולה לחזק תחושת שייכות ומשמעות, במיוחד בתקופה מאתגרת.

מה אני אמור להרגיש? תנו לגיטימציה למגוון רגשות והימנעו מכפיית "הזדהות". המפתח הוא ליצור מרחב בטוח לביטוי רגשי, תוך הבנה שהתמודדות בריאה עם טראומה היסטורית מסייעת בבניית חוסן אישי וקולקטיבי.

פחות אירועים גדולים, יותר מפגשים אינטימיים
באחרונה, פרופ' גרוס קיימה שיחה עם מנהלת משלחת של תלמידות לפולין, שסיפרה כי באופן מפתיע, אף אחת מהתלמידות לא בכתה במהלך המסע. "המנהלת סיפרה שזה הדהים אותה ושיערה כי זה נובע מכך שהאירועים הקשים שחוו בני הנוער במלחמת חרבות ברזל עשו רה-ארגון למחשבות, לרגשות וליחס שלהם להיסטוריה ולאירועים שאנחנו חווים".

זו הסיבה שבמקום האירועים המסורתיים ביום הזיכרון, היא ממליצה על קיום מפגשים מצומצמים יותר כמו 'זיכרון בסלון': "יש צורך במפגשים חינוכיים בהרכב קטן, עם דיוני עומק שיוצרים תחושת שייכות ומשמעות. בעידן הריגושים המיידיים של סמארטפונים ורשתות חברתיות, יש ירידה דרמטית בקשב ולכן מפגשים אינטימיים יהיו אפקטיביים יותר".

לתוכניות הלימודים בחינוך 

.