איזו סכנה מסתורית מסתתרת באגמי אפריקה?

באוגוסט 1984 מתו באופן מסתורי 37 אנשים באזור אגם מונון שבקמרון, אגם קטן יחסית, בעומק של כ-60 מטרים. איש לא ידע להסביר למה. תושבי האזור דיווחו על רעש חזק ועל ענן לבן שהתפשט מהאגם. שנתיים בדיוק מאוחר יותר, באוגוסט 1986, קרה דבר דומה באגם ניוס, אגם גדול יותר בקמרון, שעומקו כ-200 מטרים. התוצאות הפעם היו טראגיות בהרבה: כ-1700 בני אדם ואלפי בעלי חיים מתו באופן פתאומי. גם הפעם, תיארו עדי ראייה רעש דומה לפיצוץ ואת אותו ענן לבן מסתורי שהתפשט מהאגם.

במשך שנים, היוו האירועים הללו תעלומה מדעית. החוקרים התקשו להבין כיצד אגם יכול לגרום למוות המוני בצורה כה פתאומית. ההשערות הראשוניות כללו אפשרויות שונות, החל מהתפרצות וולקנית ועד לשחרור של חומרים רעילים. פריצת הדרך בהבנת התופעה הגיעה כאשר פרופ' הרלדור סיגורדסון, וולקנולוג מאוניברסיטת רוד איילנד, הגיע לחקור את אגם מונון. סיגורדסון ביצע בדיקות מקיפות של מי האגם ומצא ריכוזים גבוהים מאוד של גז דו-תחמוצת הפחמן (CO2) מומס במים העמוקים.

ממצא זה הוביל לפיתוח התיאוריה של "התפרצות לימנית" (limnic eruption). על פי תיאוריה זו, גזים וולקניים, בעיקר CO2, מצטברים לאורך זמן בשכבות העמוקות של האגם תחת לחץ גבוה. כאשר מתרחש אירוע המפר את יציבות האגם, כמו רעידת אדמה או סערה חזקה, הגזים משתחררים בפתאומיות, יוצרים מעין "התפרצות" של בועות גז ומים, ומתפשטים כענן קטלני על פני השטח. חיזוק לתיאוריה זו הגיע מהעובדה שרוב הקורבנות נמצאו בעמקים ובשטחים נמוכים סביב האגם, בעוד שאנשים שהיו בגבהים שרדו. ממצא זה מתיישב עם העובדה ש-CO2 כבד מהאוויר, ונוטה להתפשט בגובה נמוך.

לאחר הבנה זו, החלו מאמצים למניעת אסונות דומים בעתיד. באגמים מונון וניוס הותקנו צינורות ניקוז מיוחדים המאפשרים שחרור מבוקר של הגזים המצטברים. פתרון זה הפחית משמעותית את הסיכון באגמים אלה.

פרופסור ישי וינשטיין, מהמחלקה לסביבה, תכנון וקיימות באוניברסיטת בר-אילן, חוקר את התופעה המדאיגה הזו, שזכתה לשם "אגמים קטלניים": אגמים עמוקים באזורים וולקניים, העלולים לשחרר ענני גז רעילים ולסכן חיי אדם. המחקר של פרופסור וינשטיין מתמקד כיום באגם קיבו, הממוקם על הגבול בין רואנדה לקונגו. אגם זה מעורר דאגה מיוחדת בשל גודלו העצום - פי שלושה מים המלח, עומקו הרב - כמעט 500 מטר, והעובדה שעל חופיו חיים למעלה משני מיליון בני אדם, מה שהופך כל סיכון פוטנציאלי לחמור במיוחד.

כדי להבין טוב יותר את הסיכונים ולפתח אסטרטגיות להפחתתם, צוות המחקר משתמש במגוון שיטות מתקדמות. הם מודדים איזוטופים רדיואקטיביים במי האגם, מנתחים את הדינמיקה של המעיינות התת-מימיים המזינים את האגם בגזים, ובוחנים את תדירות הערבוב המלא של מי האגם.

במקביל למחקר המדעי, ממשלות רואנדה וקונגו נקטו יוזמה והחלו בפרויקט שאפתני לניצול גז המתאן המשתחרר מהאגם לייצור חשמל. פרויקט זה מציע פתרון כפול: מצד אחד, הוא מספק אנרגיה נקייה לאזור, ומצד שני, הוא מפחית את הסיכון על ידי הוצאת הגזים המסוכנים מהאגם.

המחקר של פרופסור וינשטיין והפרויקטים הנלווים אליו מדגימים כיצד הבנה מדעית מעמיקה יכולה להוביל לפתרונות יצירתיים להתמודדות עם אתגרים סביבתיים מורכבים. המאמצים המשולבים של המדענים והממשלות מוכחים כי ניתן להפוך איום זה להזדמנות לקדמה וחדשנות.

לתוכניות הלימודי במחלקה לסביבה תכנון וקיימות

האזינו לפרקים נוספים בפודקאסט בר-דעת בספוטפיי, ובערוץ היוטיוב.
רוצים שנעדכן אתכם בכל פעם שמתפרסם פודקאסט חדש? הצטרפו לערוץ בר-דעת בווטסאפ